נעמה גל

pexels-pixabay-461049

בואו ניקח אחריות משותפת על הבית שלנו

קשה לי לנשום

זה שבוע קשה במיוחד – בין שני ימי הזיכרון, מהשואה לתקומה.
ממש קשה לי לנשום. האנרגיה הכבדה והכואבת מורגשת באוויר.
והפעם גם הארץ גועשת כפי שנדמה לי שלא געשה מעולם.

כאב וגעגועים לאהובינו שאינם, שקורעים את הנשמה,
יחד עם פחד, חרדה, כעס עצום ואפילו רצון לנקמה ושנאה עזה.
זה כל-כך מסוכן לגוף ולנפש, ובוודאי להמשך קיומה של המדינה.

האמירות מקצינות, וביניהן:
"חבל שלא שרפו גם אותך!"
"הם מבינים רק כוח אז זה מה שניתן להם!"
"נראה להם מה זה. זה הסוף שלהם!"
וכמובן: "הכל בגללו/ם!!!"

אם נמשיך ככה כבר לא יהיה את מה להציל.
כוחנו באחדותנו!
ו…לא נצליח להתקדם ולשגשג אם לא נהיה, לפני הכל – אנושיים.

יש כמה עקרונות בסיסיים שחשוב לדעת
על ההתנהלות שלנו בחיים:

ראשית, כשמישהו מתנהג אלינו בצורה לא נעימה זה בעדו ולא נגדנו
(זה דורש הסבר. תכף ארחיב קצת על כך).

שנית, אנחנו לא יכולים לשנות את הנסיבות או את האחרים,
לכן זה קריטי שנתמקד רק במה שתלוי בנו (במקום לבזבז אנרגיה).

שלישית, מה שמתמקדים בו – גדל!
(למשל, אם נפתח דעה שלילית על מישהו או משהו, נראה בעיקר את זה
ולא נצליח להבחין גם בחיובי הקיים).

במצב המתוח היום יש לנו שלושה אתגרים רציניים,
שמשולבים זה בזה:

הראשון – להתנהג ביושרה, כמו שאנחנו מצפים מהאחרים.
במילים אחרות, לקחת אחריות מלאה על הצד שלנו!

השני – להצליח להכיל, להבין, ואפילו לייצר אמפתיה, כלפי האחרים
(גם כאשר אנחנו חווים שהם מתנהגים רע מאד!).

השלישי – לשים גבולות כלפי התנהגות פוגענית כלפינו
(גם אם הצלחנו להבין למה הם מתנהגים כך!).

ניתן להצליח לעמוד באתגרים המורכבים האלה
בשני תנאים:

תחילה – לנהוג בגישת אחריות ולא בגישת קורבנות (אכלו לי, שתו לי או הרצפה עקומה.
כלומר, גישה שבה האחרים אשמים אז מה אתם רוצים ממני?).

לאחר מכן – לעשות הכל כדי להבין את עצמנו ואת האחרים לעומק.
להיות מודעים לאיך אנחנו מתנהלים באמת ולמה.
הרמז המשמעותי הוא שה"למה" נובע לרוב מכאב עמוק ומפחד.

"מאחורי כל צרחה עומד צורך."

בגישת "תקשורת מקרבת" התפתח משפט חכם במיוחד:
"מאחורי כל צרחה עומד צורך".

מהי "צרחה"? – התנהגות אלימה, קללות, מכות, היעלבות, הסתגרות, חרדה,
האשמות, שיפוטיות, ציניות, הכללות ותיוגים, השמצות, דעות קדומות, התנשאות…

ומהו "צורך"? – צורך רגשי עמוק לקבל מהאחרים תשומת לב, הכרה, הערכה,
התייחסות מכבדת, אהבה, חום ועוד, לצד צורך בתחושת שייכות, משמעות,
ייחודיות, חיבור, ביטחון, חופש…

החוסר במילוי הצרכים הרגשיים האלה הוא הסיבה העמוקה להתנהגות קשה –
תוקפנית או קורבנית (של כולנו!).

אחריות משותפת

אז, בבקשה, אנשים יקרים, בואו נעצור רגע כדי לזכור, להיזכר ולהזכיר
שכולנו בני אדם, כולנו חפצי חיים ולכולנו יש כאבי לב וצרכים רגשיים.
בואו נבין את עצמנו ואת האחרים (במקום לשפוט, להאשים או ללגלג),
ובואו ניקח אחריות משותפת כדי למצוא את הדרך למלא, ככל שניתן, את הצרכים של כולנו.

צריך לזכור שכדי שהבית שלנו יעמוד על תלו, חייבים יסודות יציבים ומוצקים.
יסודות אלה  של בית לאומי הם ערכי יסוד ומוסר, שעליהם אנחנו מסכימים.

מהו הצביון של הבית שלנו?
מהו בית יהודי?
מהו בית דמוקרטי?
מהו בית יהודי ודמוקרטי?
מהו המקום של הלא-יהודים בתוך הבית הזה?

אנחנו חייבים להסכים יחד על התשובות לכך מתוך התחשבות בכולנו,
על בסיס עשרת הדברות, שמסכמות התנהלות מוסרית של חברה מתוקנת.

בואו נהיה יחד חכמים ואחראיים, ולא – צודקים, כועסים ומאשימים.

למעשה, לדעתי, זאת הברירה העוצמתית היחידה שלנו!
מתפתחות כיום בארץ כמה יוזמות נפלאות של הידברות והבנה,
שמהן ניתן לבנות את אותם יסודות יציבים ואנושיים. הצטרפו אליהן.

זה לא פשוט, אבל – האם אתם מוכנים שנתגייס לכך כולנו יחד?

לשיתוף הפוסט

פוסטים אחרונים