האושר והכאב – יהודית ודמוקרטית – גם וגם

הערה מקדימה: כתבתי את הפוסט האישי הזה בשנת 2014, זמן קצר לאחר שאמי האהובה נפטרה.
אני חושבת שהוא אקטואלי גם כעת להדגשת ההבדל בין שתי התפישות: או-או (המוכרת) לעומת "גם וגם".
בדיוק כמו שאנחנו יכולים להכיל צרכים ורגשות מעורבים בתוכנו כך אנחנו יכולים להכיל זאת ברמת המדינה. אני מאמינה שגישת גם וגם תסייע לנו ליצור חזון משותף ולפתור גם את הבעיות המורכבות ביותר הקיימות כיום.
לכך מוקדשת הפסקה האחרונה.

אושר וכאב – ערבוביה

יום רגיל. אביב. לפני כשבועיים נפטרה אמי האהובה והיקרה, מקור החום וההשראה שלי.
אני עצובה, מהורהרת, מעכלת, יותר איטית, רוצה זמן לעצמי. לפניי היום – סידורים, עבודה, בישולים, פגישה משפחתית. על השולחן מונחות שתי מעטפות שעליי להביא למזכירות. אני מחליטה ללכת לשם ברגל (כקילומטר). דרך נהדרת עבורי לשלב בין מילוי המשימה לבין מילוי הצורך הרגשי שלי.

אני יוצאת באיטיות מפתח הדלת, אוחזת בידי את המעטפות, מרגישה כבדה עם עומס בלב.
אני מביטה לשמיים (הרגל קבוע) ואומרת: "וואו! איזה יופי של שמיים". ההרגשה שלי משתנה באופן מיידי. אני מסתכלת סביבי וקולטת בבת אחת את הצבעוניות, היופי, הפריחה, החיות העוצמתית של הטבע. אני מתפעלת כל כך מהמראות וקולטת שכרגע אני מאושרת. מוזר. איך הרגש החזק הזה הצליח להשתחל דרך הכאב?

אני חולפת על פני גן השעשועים הנחמד, שנקרא על שמו של בחור צעיר, שכן, בעל לב זהב, שנהרג לפני כמה שנים בתאונה. חושבת על משפחתו הכואבת ומרגישה משתתפת בצערם. אני צועדת על המדרכה. בצומת אני מתבוננת בהנאה בפסל הסוס שפיסל איש מוכשר מהמושב, בספסל שנתרם על ידי אלמנה אוהבת ומתגעגעת לזכר יקירה, בגינה הפורחת והמטופחת. שוב אני מבחינה בשלל הרגשות שצפים בי בערבוביה.

אני ממשיכה ללכת. מימיני ומשמאלי נפרשים שדות ירוקים, פרחים, צבעים עזים. לפתע עוצרת לידי קלנועית ומופנה אליי חיוך רחב. בחורה חמודה, שאני מאד אוהבת. אנחנו משוחחות בפתיחות ובלבביות ונפרדות לשלום. אני מרגישה שהלב שלי מלא בשמחה ואהבה. הבחורה הזכירה את הוריה בסיפורה ומחשבותיי נודדות שוב לאמי, שרק נפרדתי ממנה לעולמים, שלא אוכל שוב לגעת בה ולנשק אותה. שוב אני עצובה…

איפה יש מקום לכל הרגשות האלה?

אני עצובה או שמחה? אפשר בכלל להרגיש בו זמנית גם וגם? משהו אתי לא בסדר?
שאלות רבות עולות בי, בעיקר מאחר שאני מרגישה כעת בעוצמה רבה – הכל. הכאב הוא עצום, היופי מתפרץ מכל עבר, השמחה ענקית, הלב מתפוצץ מאהבה למשפחתי ולחבריי הקרובים.
ואולי… אין כאן כלל דילמה ואין צורך לבחור, להתפשר או להתעלם מחלק מהרגשות? אולי יש מקום לכל הרגשות, הצרכים והרצונות שלי בו זמנית? – יתכן שזה בעצם הסוד הגדול?

עולה בי תובנה חשובה: ניתן לחוות בו זמנית רגשות מנוגדים (יש מספיק מקום!), ולא רק שזה בסדר גמור אלא שזה מאפשר לתת מענה לכל הצרכים שלנו בצורה אמיתית וטובה. שהרי אם אשקע כל כולי בכאב ובצער אסבול מהמחסור באושר, ואם אתמקד בשמחה ובהנאה אסבול מאי מילוי הצורך העמוק שלי להתאבל, להיפרד, להשלים עם המצב.

גם וגם

אפשר גם וגם! ניתן לאחוז במקל בשני קצותיו בניגוד למה שלימדו אותנו כל חיינו. איזו מחשבה משחררת.
מה זה בעצם אומר? – שלא צריך לבחור בין שמחה לעצב, בין שכל לרגש, בין הורות לחופש, בין ביטחון להגשמה, בין עבודה להנאה, בין מה שצריך לבין מה שרוצים. ראיתם פעם אור ללא צל?

זהו בעצם סוד החיים. הדרך להשתחרר מסבל ומתחושה של תסכול, ייאוש, תקיעות, בלבול, אי שקט ואפילו דיכאון. ההבנה שלא חייבים להתפשר ולחיות בבינוניות וללא שמחה, לא צריך לוותר על מה שאנחנו רוצים ועל עצמנו. אפשר לבחור במה שנעים ונכון לנו. להיות נאמנים לעצמנו בלב שלם, ללא התעלמות מהצרכים שלנו והדחקה של רגשותינו.

למעשה, אנחנו מרגישים שלמים רק כשאנחנו מכילים את ההפכים בתוכנו בו זמנית ונותנים משקל שווה לשניהם. בדיוק כמו בטבע. כמו הנשימה, הכוללת שאיפת אוויר ונשיפה, ואיננה יכולה להתקיים ללא אחד השלבים. כלומר; עלינו להבין שאנחנו יכולים להרגיש שלווים, שמחים, מאושרים ובטוחים רק כאשר אנחנו נותנים מקום למכלול, לשלם שאנחנו מהווים. אחרת לא נרגיש – לא שמחה ולא עצב אלא מועקה ותקיעות.

אם כך, החיים הם "גם וגם". אני יכולה להיות מאד עצובה על מותה של אמי ובאותה עת לשמוח ולהתפעל מיופיו של הטבע. זה לא מוזר, לא חצוף, לא הזוי, לא מסוכן (רק מפחיד כי התרגלנו ל"או-או" מילדות), לא מזויף – אלא פשוט טוב, מנחם, טבעי ומאד מציאותי ואפשרי. כל מה שצריך זה להקשיב לרגשות שלנו, לקבל אותם כפי שהם, להתמסר להם ולהבין שכולם יחד הם שלם מטיב אחד.

איך התובנה הזאת מתקשרת למשבר הקשה במדינה כיום?

ממש פשוט!
אנחנו בגישת או-או (כפי שהכרנו מזה דורות רבים) ולכן כש"הסיפורים" שלנו מתנגשים אנחנו נלחמים ולרוב גם מתרסקים. כי, על פניו, אי אפשר לקיים יחד גם ישן וגם חדש, גם מסורת וגם קדמה, גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית, גם מילוי צרכים אישיים וגם מילוי צרכים קהילתיים וחברתיים של כולנו יחד.

אבל!
אם נשנה את הגישה ל- גם וגם, כל התמונה תשתנה ולפתע יצוצו רעיונות יצירתיים רבים, שיאפשרו לנו לבנות דרך משותפת, דרך שכולנו ניקח אחריות עליה. כך נוכל לבנות חזון משותף למדינה שלנו, בת ה- 75 (גיל מסוכן בחיי מדינה!), ולהגיע יחד, מתוך כבוד הדדי וצניעות, לפתרונות יציבים מתוך הסכמות רחבות וראייה למרחקים.

תודה למי שקראו עד הסוף!
ולמעוניינים כתבתי בפייסבוק פוסט מפורט לגבי המצב הקשה, להבנתי, והדרך לבנות חזון משותף. לחצו כאן כדי לקרוא אותו.